הר הבית הוא המקום הכי קדוש לעם היהודי וכנראה גם הכי נפיץ במזרח התיכון, בשנים האחרונות נרשמת מגמת עלייה חדה בקרב קבוצות יהודים העולים להר הטוענים: "מפלים ומשפילים אותנו בכניסה ולאורך הביקור כולו"


קצב גידול היהודים העולים להר הבית נשמר וממשיך לטפס מידי שנה. כנראה מדובר בתוצאה ישירה של פעילות עיקשת בנושא מצד כמה ארגונים שהוקמו בשנים האחרונות ופועלים לקיים אירועי הסברה בנושא ואף מארגנים קבוצות עלייה להר הבית. לטענתם, הם מופלים לרעה בשל היותם יהודים, לא רק בהשוואה למבקרים מוסלמים אלא גם בהשוואה לתיירים. המשטרה אינה מכחישה כי אפליה כזו מתרחשת הלכה למעשה, אלא שהיא תולה את האחריות לכך בהוראות שהיא מקבלת מהדרג המדיני ובצורך לשמור על ביטחון ושלום הציבור.

הארגונים הפועלים לעידוד העלייה להר שונים באופיים ובדרכי פעילותם.  ארגון "נשים למען המקדש" בהובלת הרבנית רבקה שמעון ורינה אריאל, וארגון "המטה המשותף של ארגוני הר הבית והמקדש" בראשות שמשון אלבוים, מתאמים את פעילותם עם המשטרה ואף מקיימים פגישות עם נציגי המשטרה במטרה לשתף פעולה ולהסדיר את נושאי העלייה. לעומתם, ארגונים כמו "סטודנטים למען הר הבית" בראשות תום ניסני, וארגון "חוזרים להר", מתאפיינים בפעילות אקטיביסטית, הכוללת גם הפצת סרטונים במדיות החברתיות בהם נראים שוטרים מתעמרים בהם, נצמדים אליהם, מסרבים להם להיכנס ולעתים אף מרחיקים אותם מההר.


בחזית המאבק: תנועת סטודנטים שעושה מהפכות

בעמוד הפייסבוק הרשמי שלה, טוענת תנועת "סטודנטים למען הר הבית" טענות קשות כנגד מדיניות האכיפה בהר הבית. כך למשל, בפוסט שהעלתה התנועה נכתב כי "בשנה אחת ישנם 365 ימים, ו-8760 שעות. הר הבית לעומת זאת, זמין לכניסת יהודים רק, שימו לב, 1080 שעות בשנה. כלומר בערך שמינית מהזמן."  בעת שהמשטרה החליטה לסגור את הכניסה להר ליהודים עקב חג הקרבן המוסלמי, נכתב כי: "הר הבית נסגר בפני הציבור הגדול בישראל, הציבור היהודי - כחלק מכניעה מתמשכת בפני הצד הערבי, הירדני, הפלסטיני, ומי לא. כשיש חגים יהודים, אף אחד לא מעלה על דעתו לסגור את הר הבית בפני מוסלמים."

בין המטרות הרשמיות שתנועת הסטודנטים שואפת אליהן ניתן לראות "ריבונות יהודית מוחלטת בכל מתחם הר הבית, הנפת דגל מדינת ישראל בלב הר הבית במקום גלוי ובולט לעין, פתיחת כל שערי הר הבית לעלייה יהודית .חופש תנועה, פולחן ופעולה ליהודים בכל שטח ההר. ביטול מדיניות האפליה הקשה והמכוונת כלפי עולי ההר היהודים, השבת הר הבית למקום הראוי לו בלב השיח הישראלי ובראש התודעה הלאומית."

"צרכי ביטחון": תירוצים או צורך אמיתי?

אז מדוע בעצם מדינת ישראל מפלה יהודים בהר הבית? כשבודקים את השתלשלות האירועים הקשורים בהר הבית, ביניהם את פרשת הסרת המגנומטרים, מבינים כי התופעות הללו נמשכות פשוט מפני שאין להנהגה הציבורית את האומץ הנדרש על מנת לבצע שינוי בנושא. ייתכן כי מדובר בחשש מפני תגובות מדינות התומכות בישראל ובראשן ארה"ב והאיחוד האירופי, ייתכן גם חשש מפני תגובת המשטר הירדני, חשש מפני תגובת העולם המוסלמי או שילוב של כל אלה יחד. לכל אלה יש להוסיף את העובדה כי הממסד הרבני, בהובלת הרבנות הראשית, והמפלגות החרדיות, אינן תומכות בעליה להר מטעמים הלכתיים, כך שהמאבק נותר של ארגונים בעלי השפעה פוליטית קטנה יחסית. 

נקודה נוספת מעניינת בהקשר זה, היא התנהלות בית המשפט העליון והמערכת המשפטית בכללותה, בסוגיה הזו. אפליה על בסיס דת  אסורה על פי החוק. כיצד מסבירים במערכת אכיפת החוק את המצב בו האמונים על האכיפה הם אלה היוצרים את האפליה באופן שיטתי ובגיבוי בית המשפט? התשובה לכך היא, הסתמכות על "צרכי ביטחון". המשטרה יכולה להגיש לבית המשפט דו"חות מודיעיניים חסויים מעין הציבור, מהם משתמע כי האפליה נדרשת מטעמי ביטחון ושלום הציבור. בית המשפט בוחר במקרה זה, בניגוד למקרים אחרים, לוותר על זכות יסוד כמו חופש הפולחן, חופש הביטוי וחופש התנועה, ולהעדיף על פניהם את עמדת המדינה לפיה "סכנה ממשית" תהיה במקרה בו יהודים יתפללו על הר הבית, המקום המקודש ביותר ליהודים.